תובענה לפינוי מושכר בהתאם להוראות פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
טענות התובעת
התובעת הינה חברה בעלת נדל"ן העוסקת בין היתר בניהול ואחזקת נכסים. התובעת הינה הבעלים הרשומים של קרקע הידועה כחלקה 13 בגוש 10121 ומצויה בסמוך לפרדס חנה. ביום 30.8.10 או בסמוך לכך נחתם הסכם שכירות בין התובעת לבין הנתבע (להלן: " הסכם השכירות"), לפיו השכירה התובעת לנתבע מתוך החלקה הנ"ל שטח של 30 דונם שלא הופשר לבניה וייעודו נותר כ"קרקע חקלאית" (להלן: " המושכר", או " המקרקעין"). בהתאם להסכם השכירות, ייעוד השכירות הינו "חניה למכולות אשפה ריקות".
במסגרת הסכם השכירות נקבע כי תקופת השכירות תהא מיום 1.9.10 ועד ליום 31.8.11, כאשר לנתבע תהא נתונה אופציה להארכה ל-4 שנים נוספות, כל שנה בנפרד, ואולם "למרות האמור לעיל", התובעת זכאית להביא את הסכם השכירות לידי סיום בהודעה מוקדמת בת 12 חודשים ובתום 12 החודשים ישיב הנתבע את המושכר לתובעת כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ.
למרות ששנת השכירות נסתיימה ביום 31.8.11, לא הודיע הנתבע לתובעת על מימוש האופציה לשנה נוספת, וכן לא שילם את דמי השכירות השנתיים, אשר בהתאם להסכם השכירות יש לשלמם בתחילת כל שנת שכירות.
יתרה מכך; במהלך חודש נובמבר 2011 קיבלה התובעת פניה ממשרד הפנים, היחידה הארצית לפיקוח על הבניה, ולאחר מכן אף שוחחו עם התובעת נציגי הסיירת הירוקה, והתברר לתובעת כי ממועד סמוך לקבלת החזקה במושכר, הנתבע לא עשה בו שימוש בהתאם להסכם השכירות, כלומר כחניה למכולות אשפה ריקות. תחת זאת, עשה הנתבע שימוש לרעה בהסכם השכירות וביצע במושכר עבודות חפירה, תוך הוצאת אדמה חקלאית, מאיכות טובה, מן המושכר. נציגי הסיירת הירוקה הציגו לתובעת תמונות אותן צילמו במועדים שונים. נציגי משרד הפנים והסיירת הירוקה הבהירו לתובעת כי היא, כבעלת המקרקעין, מהווה למעשה שותף לדבר עבירה, של כריה בלתי חוקית, גניבת קרקע והוצאתה, בניגוד לדין. עוד נמסר לתובעת כי בעקבות גילוי מעשיו של הנתבע ניסה להסתיר את גניבת האדמה ע"י הבאת אדמה אחרת, באיכות נמוכה, "אדמה שחורה" וכן "אדמה חרסיתית", אותה הניח במקומות בהם בוצעה החפירה. נציגי התובעת ביקרו במושכר ונוכחו כי קיים במקום "גילוח" של הקרקע.
בעקבות זאת, הוציאה התובעת לנתבע ביום 25.12.11 מכתב דרישה לסילוק יד בשל הפרות יסודיות של הסכם השכירות. הנתבע השיב במכתב מיום 28.12.11 כי השימוש בשטח לפי הסכם השכירות הוא לאכסנת מכולות ובפועל הוא מאכסן בשטח חול נקי, חמרה, אדמת מילוי וחול זיב זיב, ולכן הוא אינו רואה בעיה בכך וסבור כי תלונתה של התובעת קטנונית. הוא הוסיף וציין כי ברצונו לממש את האופציה לכל 4 שנות השכירות, לפי מה שנרשם בהסכם השכירות.
התובעת טוענת כי עומדות לה שלוש עילות תביעה נפרדות ומצטברות: האחת, אי הפעלת האופציה ואי תשלום דמי השכירות בגין האופציה. השניה, שימוש במושכר שלא למטרות המופיעות בהסכם השכירות. השלישית, גניבת אדמה מתוך המקרקעין.
טענות הנתבע
הנתבע מאשר כי אכן חתם על הסכם השכירות עם התובעת. לטענתו, חתימת הסכם השכירות, כמו גם המו"מ אשר קדם לו, התנהלו לכל אורך הדרך מול אדם בשם שמריה אשר היה נציג התובעת לצורך ההתקשרות בהסכם השכירות. הנתבע טוען כי היה ברור וידוע לשמריה כי הנתבע שוכר את המקרקעין לצורך הנחת מכולות ו/או אדמה ו/או חומר מקורצף ו/או מצעים וכיו"ב חומרים. הנתבע טוען כי סוכם עם שמריה כי השכירות תהיה ל- 5 שנים לפחות, וכי בעקבות סיכומים אלה השקיע מאות אלפי ש"ח בפינוי המקרקעין מהררי זבל ופסולת שהיו עליהם.
הנתבע טען כי בעותק הסכם השכירות שצירפה התובעת מצויין כדמי שכירות שנתיים סכום של 35,000 ש"ח בצירוף מע"מ ואילו בהסכם שצירף הנתבע מצויין 15,000 ש"ח לשנה בצירוף מע"מ. הנתבע ניסה תחילה לבסס על כך טענה בדבר גרסאות שונות של הסכם השכירות ולייחס לכך משמעות. הלכה למעשה, נזנחה הטענה בסיכומיו.
הנתבע טוען כי מעולם לא גנב אדמה ולא הורשע בגניבת אדמה. הנתבע טוען כי לא ביצע במקרקעין עבודות חפירה וכי האדמה שהוציא מהמושכר היא אדמה שגם נכנסה אל המושכר במסגרת עסק שרשום בבעלות בנו של הנתבע ("ש.ק. עבודות עפר") ובפועל מנוהל על ידי הנתבע עצמו.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את העדויות ובחנתי את חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה לפיה דין התביעה להתקבל.
גניבת קרקע ועבודות חפירה
בתצהיר התומך בכתב ההגנה טען הנתבע בצורה ברורה ומפורשת כי גם מנהל התובעת וגם נציגי הסיירת הירוקה הגיעו לכלל החלטה כי מעולם לא בוצעה "חלופה בקרקע" על ידי הנתבע או על ידי מי מטעמו (סעיף 16 לתצהירו).
בעקבות זאת פנתה התובעת אל נציגי הסיירת הירוקה ואלו מסרו לה לטענתה כי מדובר בדברי שקר. משום כך ביקשה לצרף תצהיר של נציג הסיירת הירוקה, אשר הציע להעיד על העובדות הידועות לו. לאחר צירוף התצהיר ניתנה אף לנתבע אפשרות להגיש תצהירים משלימים, והנתבע הגיש תצהיר נוסף מטעמו וכן תצהירים של שני עדים נוספים (להלן: " העדים הנוספים").
התובעת הגישה תצהיר מפורט של מר צור לביא, פקח ביחידה לפיקוח על שטחים פתוחים במשרד הפנים - הסיירת הירוקה - רשות הטבע והגנים - וכן פקח ביחידת המכרות במשרד התשתיות. מר לביא הצהיר כי מתוקף תפקידו כפקח ערך מעקבים, חקירות ובדיקות לעניין כריה בלתי חוקית של אדמת חמרה ע"י הנתבע במקרקעין נשוא התביעה, תוך פגיעה בערכי טבע ובנכסים ציבוריים שלא כדין. מר לביא ציין תאריכים של תצפיות ומארבים שבוצעו על המקרקעין ושל ביקורים במקרקעין, אשר הובילו את הסיירת הירוקה למסקנה כי הנתבע (או מי מטעמו) מבצע במקום פעולות של כריה בלתי חוקית של אדמת חמרה. לתצהיר צורפו תמונות שצולמו בשטח וכן תלונות שהוגשו כנגד הנתבע למשטרת ישראל, בנוגע לכריה שלא כדין, גניבה והפרעה לעובד ציבור.
עדותו של מר לביא בפניי היתה עניינית והותירה רושם חיובי ומעורר אמון. אני קובע כי היתה מהימנה ומקבל אותה במלואה.